החלטה בתיק דנ"פ 2001/05

           קשה היא מלאכתו של שופט. קשה, קשה מאוד לעיתים. ילד כבן שלוש-עשרה שנים ותשעה חודשים ביצע מעשי סדום ורצח אכזריים בילדה בת חמש, ועתה נדרש בית-משפט לגזור את דינו. כיצד יעשה זאת? בע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל הכריע בית-המשפט (מפי השופטת ביניש, בהסכמת המישנה לנשיא (בדימ') מצא והשופטת פרוקצ'יה) בשאלות אחדות הנובעות ממערכת עובדות זו, ועתירתה של הסניגוריה הציבורית עתה היא, כי נקיים דיון נוסף בשתיים מן השאלות שהוכרע בהן. ואלו הן שתי השאלות (כלשון העתירה בראשה): 

א.   המועד הרלוונטי לצורך תחולת ההגנה בסעיף 25(ד) לחוק הנוער, שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), אשר איננה מאפשרת להטיל מאסר על קטין שטרם מלאו לו 14 שנה;

ב.    חובתו של בית המשפט להזהיר את הצדדים כי בכוונתו לחרוג לחומרה מעתירת התביעה לעונש והדרך הנכונה לקיים אזהרה זו.

2.           ואלו הן עובדות המקרה כפי שתוארו בפתח פסק הדין: "ביום 31.3.03 נשלחה א', ילדה כבת 5, לקנות חבילת סוכר במכולת הקרובה לביתה. הקטינה הגיעה למכולת, בה שהה באותה עת המערער [העותר], נער כבן 13 ושמונה חודשים, אשר המכולת היתה שייכת למשפחתו. א' רכשה את חבילת הסוכר ויצאה מהמכולת במטרה לחזור לביתה. בעודה יורדת במדרגות המובילות לרחוב תפס אותה המערער והכניס אותה בכוח, ובניגוד לרצונה, לחדרו, הצמוד למכולת. בחדרו החל המערער לנשק את א' ולאחר מכן הפשיל המערער את מכנסיה והחדיר בכוח את אצבעו לפי הטבעת שלה. א' החלה לצעוק לעזרה ובתגובה הלך המערער והביא סכין מהמטבח. כששב לחדר ראה המערער שא' מנסה להימלט מהחדר ואז החל לדקור אותה בכל חלקי גופה. באותו זמן צלצל פעמון החנות והמערער יצא מהחדר ושירת את הלקוח שהגיע. לאחר מכן חזר המערער לחדר והמשיך לדקור את א' עד שגרם למותה. בסך הכל נמצאו על גופתה של הקטינה-המנוחה 31 סימני דקירה בכל חלקי גופה. לאחר מכן, במטרה להסתיר את מעשיו, השליך המערער את גופתה של א' מבעד לחלון החדר, אל חלקה המוסתר של חצר הבית ואז נפנה לנקות את החדר וכן הכניס את בגדיו למכונת הכביסה. פשעו של המערער התגלה מאוחר יותר לאחר שהחלו החיפושים אחר הילדה והוא התוודה בפני אחיו על מעשהו הנורא".

3.              ביום 26.5.2003 - כחודש וחצי לפני יום הולדתו הארבע-עשרה (הנופל ביום 14.7.2003) - הודה העותר במעשים המיוחסים לו ובית-המשפט הרשיעו בעבירות של רצח ומעשה סדום בכוונת אינוס. העותר ביקש מבית-המשפט כי יגזור את עונשו בטרם ימלאו לו ארבע-עשרה שנים, וזאת כדי שיוכל ליהנות מן ההגנה הקבועה בסעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (חוק הנוער), שלפיה "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע-עשרה שנה, לא יוטל עליו מאסר". אלא שהכנתו של תזכיר המיבחן נתעכבה עד שביום 30.11.2003 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. הצדדים השמיעו טענותיהם והוסיפו והצביעו על העונש שראוי כי ייגזר בנסיבות העניין: העותר ביקש כי לא יוטל עליו עונש מאסר אלא צו למעון נעול בלבד, ואילו התביעה ביקשה כי יושת על העותר צו למעון נעול לתקופה של 6 שנים, עד הגיעו לגיל 20, ולאחריו עונש מאסר נוסף של 3 שנים. בית-המשפט המחוזי שמע את טיעוניהם של בעלי-הדין, ולאחר ששקל בדבר החליט - ביום 24.12.2003, כחמישה חודשים לאחר שמלאו לעותר ארבע-עשרה שנים - להחמיר עם העותר מעבר למה שביקשה התביעה, ולגזור עליו חמש-עשרה שנות מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי.

4.              העותר ערער על העונש שנגזר עליו, ומשנידחו טענותיו הגיש עתירה זו שלפנינו לקיומו של דיון נוסף בשתיים מן השאלות שנדונו בפסק הדין: שאלה אחת נסבה, כאמור, על פירושה של הוראה סעיף 25(ד) לחוק הנוער ועל היקף ההגנה שניתנה בה, ושאלה שנייה נסבה על חובתו של בית-משפט להזהיר נאשם כי בכוונתו להחמיר עימו מעבר לדרישתה של התביעה. הבה נבחן את הכרעות בית-המשפט בשאלות אלו.

5.              אשר לשאלה הראשונה: טענת העותר היא, בעיקרה, כי בית-המשפט מנוע היה מגזור עליו עונש מאסר, שכן חלה עליו במישרין הוראת בסעיף 25(ד) לחוק הנוער הקובעת כי "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו ארבע-עשרה שנה, לא יוטל עליו מאסר". אמת, ביום מתן גזר הדין היה העותר בוגר מארבע-עשרה שנים, אלא שלטענתו יש לקרוא את הוראת החוק כחלה מן היום שבו החל הליך גזירת הדין - דהיינו: כבר ביום ההרשעה - ולא מיום הקראתו של גזר הדין. אכן, סניגוריו של העותר ביקשו, וחזרו וביקשו, מבית-המשפט המחוזי כי יגזור את העונש בטרם ימלאו לעותר ארבע-עשרה שנים, אלא שבית-המשפט מיאן לעשות כן והמשיך את ההליכים עד לאחר יום-הולדתו הארבע עשרה. בית-המשפט העליון בחן טענה זו באריכות, ודחה אותה לאחר שנמצא לו כי הן לשונו של החוק הן תכליתו מצביעות על כי המושג "שעת גזירת דינו" של הקטין משמיע אותנו את המועד בו נגזר דינו בפועל ולא המועד בו הוחל בהליכי גזירת הדין.

6.              לטענת העותר, מסקנותיו של בית-המשפט מלשונו ומתכליתו של החוק מסקנות שגויות הן: מסקנות הן היוצרות הלכה קשה העומדת בסתירה להוראות חוק הנוער ולתכליתו. "יש בהלכה זו כדי להעמיד את בית-המשפט לנוער ואת הצדדים בדילמה בלתי רצויה, ואף בלתי הכרחית, שכן החובה והשאיפה לקבל תמונה מלאה ומפורטת אודות סיכויי שיקומו של הקטין מתנגשת עם החובה והשאיפה להבטיח לקטין הליך הוגן ולאפשר לו למצות את הזכויות המוקנות לו בחוק הנוער". עוד מוסיף העותר, כי הואיל ולשון החוק אין היא לשון ברורה ונחרצת, ממילא היה על בית-המשפט לבחור בפירוש המקל עם הנאשם ולא בפירוש המחמיר עימו.

7.           נכון אני לקבל את עמדת העותר כי תנאיו של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 נתקיימו בחלקם: זו לנו הפעם הראשונה שבית-המשפט העליון נדרש לפירושה של הוראת סעיף 25(ד) שלחוק הנוער ולהכרעה בשאלה שבמחלוקת, וההכרעה הכרעה קשה היא בהשלכותיה על העותר. ואולם בכך אין די לקיומו של דיון נוסף. כידוע, "פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (טרם פורסם). אכן, "השופט בפניו הובאה העתירה ... אינו נותן דעתו רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה ומאפייניה אלא גם נוקט אמת-מידה של סינון ובחירה על יסוד מהותו וטיבו של העניין המסוים שבפניו" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל פ"ד לו(3) 99, 102; וראו גם: דנ"פ 2757/04 יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); דנג"ץ 7802/04 מילוא נ' שר הביטחון (טרם פורסם)). וכך, למשל, אם נמצא לו כי ההלכה שנפסקה היא חוליה בשרשרת ארוכה של הלכות משפטיות קיימות ולו מוסיפה היא נדבך נוסף על אותן הלכות, לא יורה בית-משפט על קיומו של דיון נוסף. עמד על-כן הנשיא שמגר בדנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ואלה היו דבריו:

הלכות באות ומחדשות ויש וסוגיה פלונית עולה לראשונה בבית המשפט. אולם, מעולם לא קיבלנו את התיזה כי כל אימת והלכה פלונית היא בגדר פסיקה ראשונה מסוגה עליה גם לעבור מניה וביה תהליך של דיון נוסף. לו היינו נוהגים כך היינו מקיימים כל שנה דיונים נוספים לעשרותיהם והופכים את הדיון הנוסף, במקום הליך יוצא דופן, להליך מן השורה. ... כאשר הלכה היא בגדר התפתחות טבעית - ואף מועילה - של פסיקתו הקודמת של בית משפט זה אינו מתחייב מניה וביה דיון נוסף. הישום של עקרונות קיימים לשאלות שהן מיוחדות לתביעה פלונית יכול וירחיב בסיסה של הלכה או יחדד את האבחנות המשמשות בה. זהו טבעו של הפיתוח ההלכתי העיוני, אולם אין הצדקה לכך שכל היבט חדש או כל הסתעפות מתוך הלכה קיימת יידון בפני המותב המיוחד המכונן אך במקרים יוצאי דופן לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984.

וגם הנשיא ברק אמר דברים דומים בדנ"פ 64/98 הלדשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

עצם העובדה כי נקבעה הלכה חדשה, המרחיבה במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות, אינה מקימה כשלעצמה עילה לקיומו של דיון נוסף.

ראו גם דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 395, שם נכתב כי:

לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה. ההלכה שקבע בית-המשפט בענייננו מהווה, אמנם, חוליה חדשה בשרשרת ארוכה, ארוכה מאד, של חובות אשר נקבעו בסוגיות הרשלנות; ואולם אין באותה הלכה, לגופה, אלא התפתחות טבעית של הדוקטרינה אשר נתקבלה מכבר, והרי זו דרכה של ההלכה הצועדת קדימה ומפתחת עצמה ממקרה למקרה ומעניין לעניין.

ראו עוד, למשל: דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם);

8.           אשר למקרה שלפנינו: קראתי את פסק הדין, קראתי את העתירה ואת נימוקיה, ובאתי לכלל מסקנה כי עניינו של העותר אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף. בית-המשפט העליון שמע את טענותיו של העותר - אותן טענות המועלות שוב בעתירתו - בחן אותן לאורכן, לרוחבן ולעומקן, ניתח בהרחבה את הוראות החוק שלעניין, שקל שיקולים לכאן ולכאן, ולאחר כל אלה הכריע כפי שהכריע על-דעת כל שופטי ההרכב. הסוגיות שמעלה העותר בעתירתו לובנו אפוא בבית-המשפט העליון בהרחבה ובמישרין, ואתקשה לדעת מה חוכמה יוסיף הדיון הנוסף לעניין. יתר-על-כן, הכרעתו של בית-המשפט הכרעה היא הנובעת במישרין הן מהוראות החוק, הן מפסיקת-עבר שעסקה בסוגיות קרובות של קטינים שהורשעו בביצוע עבירות. אסכים עם העותר - כיצד אוכל אחרת - כי תוצאתה של הפסיקה יש בה מן השרירותי, אלא שכפי שמציין בית-המשפט: כל הכרעה תהא נגועה בשרירות שכן השרירות טבועה בגופו של החוק. כך הוא (כמעט) בכל מקומות שהחוק נוקב בהם במועדים, במישקלות, במרחקים ובעוד כיוצא באלה קני-מידה אובייקטיוויים. זאת-ועוד: לא אוכל לקבל את טיעוני העותר כי הכרעת-הדין כפי שהוכרעה תעמיד את בית-המשפט לנוער "בדילמה בלתי רצויה" בין הצורך בקבלת תסקיר מבחן מלא לבין רצונו לגזור דין במועד פלוני. בית-המשפט חייב לבחון את התמונה המלאה והכוללת לעת שגוזר הוא עונש, כך בוודאי לעת גוזרו עונשו של קטין - והדבר בא לידי ביטוי מפורש בחוק הנוער.  אמת, יש ותהליך גזירת העונש יתמשך אל מעבר ליום הולדתו הארבעה-עשר של הקטין - כפי שקרה בענייננו - אלא שבכך אין כדי להצדיק פרשנות של החוק המנוגדת הן ללשונו הן לתכליתו של החוק.   

9.           אין אפוא מקום לקיים דיון נוסף בשאלה זו.

10.        אשר לשאלה השנייה, שאלת חובתו של בית-המשפט להזהיר נאשם שעה שמתכוון הוא להחמיר עימו מעבר למה שדרשה התביעה: גם בשאלה זו אין מקום לדיון נוסף. טעם הדבר: כפי שקובע בית-המשפט, במקרה הנוכחי קיים בית-המשפט המחוזי את חובת ההזהרה. וכאמור בפסקה 17 לפסק הדין:

       ... בין אם יש ממש בטענתה העקרונית של הסניגוריה, ובין אם לאו, הרי שנראה כי בענייננו, השאלה העקרונית שמעלה הסניגוריה כלל אינה מתעוררת וזאת מהסיבה שבמקרה דנן אין טענתה של הסניגוריה מבוססת מבחינה עובדתית.